1. יולי 2014. השמש הלוהטת הכתה ללא רחם. מדי הזית שלבשתי לא רק שהיו מאובקים, אלא גם סחוטים מזיעה. תחושת הסיפוק, שנבעה מהשתתפותי כלוחם מילואים בתמרון הקרקעי ברצועת עזה, היתה רבה. אך לצדה, חדרה גם מחשבת "כפירה".
כפירה על מה? על תוחלת המאמצים והמשאבים האדירים שהשקענו כלוחמים, כגדוד וכצבא, אל מול המשך ירי חמאס לעבר יישובי הדרום כמה ק"מ מאחורינו. לנו לא היתה יכולת אמיתית לעצור את העוול. סליחה. יכולת וגם רצון היו ועוד איך. פקודה ברורה ורצון מצד בכירי הדרג הצבאי והמדיני. הם אלה שהיו חסרים.
שלא תבינו לא נכון. למרות הקושי הגדול לעזוב אישה וארבעה ילדים וממעמקי האזרחות להיזרק לתוך מטעי זיתים, בתים שמתחתיהם מנהרות טרור שורצות בעשרות מחבלים וחשופים לירי צלפים ופצמ"רים, כולנו עשינו זאת מלאי חשש אך גם מלאים בגאווה, מוטיבציה ורצון לשמור על המדינה שאנו כה אוהבים.
כולנו, או לפחות רובנו, גם הבנו את הצורך המבצעי שעיקרו רוכז באיתור והריסת מנהרות התקיפה שחדרו לשטח ישראל, ואילולא הפעולה הכירורגית המסוימת הזאת, יתכן ועשרות מחבלים היו מצליחים לחדור ליישובי הסביבה ולרצוח תינוקות תמימים הנמים במיטתם.
ובכל זאת, התסכול שאחז בי רק התחזק כשהשתחררתי ופשטתי את מדי המילואים. בדרך הביתה, כשירדתי מהאוטובוס, וכשנכנסתי בפתח הדלת, הטילים המשיכו לשרוק בשמי ישראל. והשאלה שבמוחי לא חדלה מלהציק: האם עשינו או הופעלנו מספיק, ומדוע שום דבר לא באמת השתנה?
להיכנס לעזה? רק אם יש מחשבה על היום שאחריצילום: פלאש 90. יונתן זינדל
2. הזמן עבר והמחשבות נדחקו הצדה, עד שבחודש מרץ 2018, החליטו בחמאס שנמאס להם לשמור על השקט. אז הם החלו בסטארט אפ חדש. הפגנות אלימות על גדר המערכת ופעולות טרור "עממיות" שהתפתחו והשתכללו עם הזמן. וכשצה"ל הגיב לטעמם בצורה "לא מידתית", הם לא התביישו גם לשגר פה ושם פצמ"רים ורקטות ליישובי עוטף עזה והדרום.
הרוטינה היתה קבועה. מדי פעם חמאס ושאר הארגונים "עלו מדרגה" בירי הטילים ואז החלו דברי הרהב והשחץ מצד הפוליטיקאים. "אם חמאס ימשיך בפרובוקציות, נוריד את הכפפות", אמר חבר הקבינט והאלוף במילואים, השר יואב גלנט. "אנחנו על סף מלחמה מול חמאס", איים השר ישראל כץ. "הדרך היחידה - מכה קשה על חמאס", ניתח שר הביטחון לשעבר, אביגדור ליברמן. "אם תסלימו המחיר יהיה בלתי נסבל", הבהיר ראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו.
ומה קרה לאחר מכן? חיל האוויר תקף ברצועה והרס מבנים ותשתיות עם מינימום נפגעים בצד הפלסטיני, חמאס איים מצידו להרחיב את טווח שיגור הטילים, דיווחים שונים החלו לצוץ על מאמצי תיווך של הממשל המצרי, ארגוני הטרור העזתיים הודיעו שהושגה הפסקת אש, "גורם מדיני בכיר" הכחיש את הדיווחים וטען שלא הושגה שום הפסקת אש ושישראל ממשיכה כמתוכנן, ואז האש פתאום פסקה. עד לסבב הלחימה הבא שרק עלה מדרגה עם "טעויות" רבות כמו שיגורים לגוש דן שככל הנראה נפלו בים, טיל שנחת בשטח פתוח בחולון וטיל נוסף שהרס בית בשרון והוביל לפציעתם של מספר בני אדם.
והמחשבות חזרו להציק. מצד אחד התעצבנתי על הוראות הקבינט ופעולות צה"ל, שמלבד הודעות מהוקצעות לתקשורת לא באמת הצליחו למנוע את הסבב הבא שחיכה כמה ימים או שבועות מעבר לפינה.
מצד שני, שמעתי את כל אותם פוליטיקאים (יובל שטייניץ למשל) שהיו מספיק כנים להודות שמבחינתם אין פתרון לבעיית רצועת עזה. או את הגנרלים בדימוס, שטענו כי ישראל לא יכולה להפריז בכוחה מכיוון שלא ניתן באמת להפיל את שלטון חמאס, מאחר ואנחנו נצטרך לשלוט בשטח ובכלל, מי יודע איזה כוח שטני יעלה במקומם (כאילו שיחיא סינוואר ואיסמאעיל הנייה הם חובבי ציון). או את אנשי השמאל שטענו שאין דבר כזה פתרון צבאי וחובה להצמיד לו פתרון מדיני (כאילו ששוטרים פלסטיניים הם חסידי אומות העולם. רמז: הם לא. כך מקובלני מהתקופה הסוערת כלוחם בסדיר בזמן האינתיפאדה השנייה ברצועה).
ומצד שלישי, החלה לחלחל בי ההבנה שצוק איתן 2 או עפרת יצוקה 4 לא באמת יובילו לשקט בדרום, ובתרחיש האופטימי ביותר המערכה הבאה תידחה בשנתיים שלוש כשבתווך יצוצו להם כל מיני "סבבים" ו"טפטופים" שימשיכו למרר למאות אלפי אזרחים את החיים.
הגיע הזמן לחסל את ראש הנחש? מנהיג חמאס יחיא סינווארצילום: פלאש 90. עבד רחים חטיב
3. אז מה עושים? וואלה לא יודע. אני לא גנרל ולא מדינאי. סתם אזרח ולוחם פשוט שמתייצב כמו רבים (אך לא רבים מדי) לדגל כשקוראים לו. אך מה שאני כן יודע זה שצריך לבוא שינוי ושינוי אמיתי.
שוחחתי השבוע עם חבר טוב בוגר יחידת מודיעין שגם כיום מעורה מאוד בפרטי העולם הערבי ותפיסות צה"ל. לשיטתו, מדינת ישראל מתנהלת בשני מישורים בעייתיים.
האחד, זו ההתעקשות לפעול במידתיות ולפי אמות מידה מערביות במאבק מול חמאס. ישנו מפתח שאומר כי בפעולת טרור כזאת נגיב כך ובפעולת טרור אחרת נגיב שונה. אך בכל מקרה מגבלת הכוח באה לידי ביטוי מהר מאוד ולא מאפשרת לצה"ל לשבור את הכלים אפילו לא מעט, ובצד השני מבינים זאת. כך נולדה התפיסה שחוליית מחבלים (נערים קרא להם איזנקוט?), שמפריחה בלוני תבערה, לא בהכרח תותקף וגם אם כן היא לרוב תצא ללא פגע.
בשיחה שקיימתי לפני מספר חודשים עם האלוף במילואים עמירם לוין, הוא שטח בפני את תפיסתו הביטחונית ביחס לטיפול בטרור מעזה. העיקרון היה ברור: קיבלת סטירה? תשיב באגרוף. לא עזר וחטפת אגרוף? תענה בברכיה וכך הלאה עד שהמסר ייקלט ובצד השני יבינו שאיתך לא משחקים. ולוין להזכירכם, הוא לא איתמר בן גביר אלא איש מפלגת העבודה.
המישור הבעייתי השני, אליבא דאותו חבר טוב, הוא היעדר אסטרטגיה ממשית, מצד הממשלה, לפתרון הבוץ העזתי. אין תכנית מסודרת וכוללת וגם אם יש, אף אחד לא ניסה לממש אותה וספק אם במערכת הנוכחית בכלל שוקלים ליישמה.
התחושה היא שגם הימין המסורתי, זה "החזק" שכל כך אוהב ללעוג ל"שמאל החלש", אימץ, גם אם לא יצהיר על כך בגלוי (כי בגלוי הוא מאיים בלי סוף שימוטט את שלטון חמאס), את תפיסת ניהול הסכסוך. הבעיה היא שאם מול מדינה עם צבא מסודר בדרך כלל אין ברירה אלא לנהל סכסוכים, ויעידו על כך מלחמות העצמאות, סיני, ששת הימים ויום כיפור, מול ארגון טרור מדובר בהליך בעייתי שלא לומר הרסני.
"לצה"ל יש חיילים ומפקדים פייטרים שמובלים מזה 15 שנים בידי קבריניטי ביטחון הססנים", אמר השבוע נפתלי בנט בכנס מעריב לביטחון השבוע. לדעתו, "אפשר וחייבים לנצח את חמאס, זו לא גזירת גורל שמיליון תושבי הדרום יהיו בני ערובה".
שר החינוך שחולם לקבל את תפקיד שר הביטחון תהה "כיצד קרה שארגון קטן וכמעט קיקיוני הפך לאיום אסטרטגי מרכזי כנגד ישראל? התשובה היא פשוטה: ניתקנו מגע. אפשרנו לגוף קטן וטורדני להפוך למפצלת. משנת 2000 ואילך, ביציאה החפוזה מלבנון, מדינת ישראל אימצה תפיסה אסטרטגית של ניתוק מגע אל מול חיזבאללה ולבנון. עיקריה של תפיסה זו: לצאת משטח רווי חיכוך, לא ליזום פעולות, לשאוף למקסימום זמן של שקט בין מערכה למערכה, לא להפעיל כוח צבאי מול התעצמות והתחמשות האויב, מגננה רצינית. אני סבור שאימוץ מתמשך של תפיסת ניתוק-המגע מהווה סכנה קיומית למדינת ישראל".
ומה הפתרון לתפיסתו? "מגע-רציף. משמעותו הוא חיכוך יומיומי מול האויב. מטרת המגע הרציף היא לייצר לחץ בלתי פוסק על האויב על ידי נקיטת יוזמות כך שהאויב אינו מצליח לצמוח, להתעצם ולממש את יעדיו. אנו מחנכים דורות של צעירים שלא ניתן להכריע אויב". בקיצור, לא לנהל את הסכסוך, אלא להכריע אותו.
האיש שצריך ליזום והאיש שצריך לקבל את ההחלטות. בנט ונתניהוצילום: פלאש 90. יונתן זינדל
4. ד"ר עופר ישראלי הוא גאוסטרטג ומומחה למדיניות ביטחון בינלאומי והמזרח התיכון, המשמש כמרצה ועמית מחקר במספר מוסדות אקדמיים ומכונים שונים, כמו המרכז הבינתחומי ואוניברסיטת חיפה.
לד"ר ישראלי בהחלט יש תכנית ליום שלפני, ליום עצמו וגם ליום שאחרי. במאמר שפורסם על ידו, לפני ארבע שנים בתקופת מבצע צוק איתן באתר ניוז 1, הוא גייס את כל הידע והניסיון שברשותו כדי ליצור פתרון אסטרטגי למכתב הטילים והטרור שנוחתות עלינו חדשות לבקרים מכיוון מחבלי עזה. לא בטוח שתסכימו לכל פרטיה, אבל כדאי קצת לקרוא מה זו חשיבה מחוץ לקופסה:
"בעוד התותחים רועמים ומבצע צוק איתן נראה כחזרה 'משודרגת' של מבצעי עבר ישראלים שהובילו לשום מקום, צריכה ירושלים להציב מטרה אחת ויחידה לפעולה: הפסקה מוחלטת של ירי הטילים כמו גם הסרה של כל סכנה אחרת הנשקפת מרצועת עזה כנגד ישראל ואזרחיה.
"לפני שנולעט שוב 'מן האדום האדום הזה' של דם האזרחים החפים מפשע משני צדי הגבול, לפני שיוטחו עלינו פעם נוספת שלל הצעות המדף הכושלות שנוסו עד לזרא בעבר, ולפני שייכפה על ירושלים לסגת לנקודת המוצא שתוביל לשיפור מעמדו של חמאס, נדרש ראש הממשלה נתניהו להוכיח שהוא קורץ מחומר אחר ושהוא אכן מנהיג ואיש חזון מעשי. מבין שלל 'תוכניות המגירה' שמוצגות חדשים לבקרים, יוכל נתניהו לבחון גם את עיקרי ההצעה המפורטת להלן, שהנם שאפתניים ופורצי דרך אך באותו זמן מציעים פתח לשיפור המצב, לא רק ברצועת עזה אלא גם במרחב המזרח תיכוני הנפיץ".
בהמשך כתב המומחה, שמרצה במכללה לפיקוד ומטה (פו"ם) של צה"ל כי "מעשית, צריכה ישראל לנקוט בצעדים הבאים. ראשית, הפסקה ישראלית יזומה וחד-צדדית של האש במקביל לגיוס מילואים מקיף והכנות מעשיות לפלישה קרקעית לרצועה. שנית, הצבת אולטימטום לראשי החמאס להיכנע בלא תנאי ולהסגיר עצמם לגוף משפטי בינלאומי, תוך קבלת ערובות לביטחונם האישי. ירושלים ובנות בריתה המערביות תוותרנה מצדן על הדרישה לשפוט את מנהיגי הארגון על פשעי המלחמה והפשעים נגד האנושות שהם וארגון החמאס ביצעו לאורך השנים כנגד אזרחי ישראל, ואולי אף יותר, כנגד תושבי הרצועה אותם הם הובילו בעקביות למציאות של הרס וחורבן אישי וקהילתי. בשל הצפי הסביר שהדרישה הישראלית תידחה בבוז ואף תיענה במטחי טילים מקיפים מאלו שכבר ספגנו, תצטרך ירושלים לפנות לשלב האחרון של התוכנית המבצעית: כיבוש ישראלי כולל של הרצועה ופעולה כירוגית ארוכה, מקיפה ומייגעת לניקוי השטח מכל סממן עוין והתקפי.
"רעיונית, ולצד הפעילות המבצעית המתוארת לעיל, צריכה ירושלים לגבש מדיניות רחבה מעל לראשי הפלשתינים תושבי הרצועה והגדה לצורך יצירת קואליציה רחבה. בתוכם, מזכ״ל האו״ם וארגונו, נשיא ארה״ב והממשל האמריקני, קנצלר גרמניה ומנהיגי צרפת ובריטניה כמו גם מוסדות האיחוד האירופי הרשמיים, אך גם, ובנפרד, המדינות הסקנדינביות שקולן המוסרי רם ובולט. תפקיד משמעותי יינתן למצרים ולמדינות המפרץ המתונות, בראשן סעודיה. המטרה הסופית של התוכנית תהיה הקמת יישות לא-מדינית, או על-מדינתית, ברצועה. כזו שטרם התקיימה בתולדות העמים ואיננה מוכרת עד היום בזירה הבינלאומית. יישות כלאיים סמי-עצמאית, חסרת מאוויים לאומיים מקיפים ובלא זיקה ליישות הפוליטית שתקום, אם תקום, בגדה המערבית".
הגאוסטרג הוסיף כי כתוצאה מהתכנית, "עזה תבודד קרקעית מישראל וממצרים שגם תספקנה לרצועה את המטריה הביטחונית החיצונית. האו״ם, מצדו, יבנה שלטון טכנוקרטים מעורב של תושבי הרצועה וביורוקרטים חיצוניים וגם ינפיק, לראשונה, דרכונים מטעמו לתושבי הרצועה שיהפכו להיות 'אזרחי העולם'".
ישראלי מודה כי "הפתרון המוצע חדשני. הוא מבקש ליצור מציאות שלא התקיימה בעבר". עם זאת, הוא מדגיש כי "למרות חריגותו הוא יונח על קרקע בשלה שתאפשר את יישומו: מדינת ישראל לא תוכל ואיננה צריכה להבליג עוד על ירי רקטות ופגיעה מתמדת באזרחיה; תושבי הרצועה חסרים כל תקווה, הם רצוצים וכתושים משנים ארוכות של דיכוי מבית ומחוץ והם כמהים לשקט; מצרים מאסה בשלטון חמאס ומבקשת להקים יישות ידידותית ברצועה; העולם הערבי-מוסלמי מפורר ומפולג ואינו מציע תקווה ועתיד מבטיח להמונים - ההצעה תוכל לשמש לאזרחים במרחב כתחליף הולם שגם ינופף מעל ראשי מנהיגיהם הכושלים כחרב דמוקלס מתהפכת; האו״ם יוכל להצדיק את תכלית קיומו כגוף עליון סמי-ריבוני שמטרתו להבטיח את השלום בעולם; ארה״ב כשלה בניסיונות התיווך שלה באזור כמו גם במדיניות הכוללת שלה במזרח-התיכון ועשויה בשל כך לאמץ את עיקרי הדברים.
"היוזמה המוצעת תעורר עליה מתנגדים רבים שיביעו חשש מכשלונה. הם ייענו בתשובה מוכנה מראש: הרי תמיד נוכל לחזור למצב העכשווי המלבב ואף לשפר אותו באמצעות שילובה של רצועת עזה בחליפות האיסלאמית שהולכת ומתגבשת במזרח".
מהפכני? הזוי? בלתי ישים? אולי. ואולי כבר התרגלנו לרוטינה המנשבת מדרום, ויותר חמור, כנראה שגם מקבלי ההחלטות ומבצעיהן מהדרגים הגבוהים ביותר במדינה, לה היסטוריה עניפה בצליחת אתגרים קיומיים, התרגלו. או התאיישו.
להרוס ולבנות מחדש מהיסוד? רצועת עזה לאחר מבצע צוק איתןצילום: פלאש 90. עימאד נאסר
5. נפתלי בנט, שגם הוא הגה בהתייעצות עם אנשי ביטחון, צבא ומזרח תיכון בכירים, תכנית למיגור הטרור משוכנע שניתן לטפל בבעיה מהשורש מבלי להכניס ולו חייל אחד לשטח הרצועה. אך בין אם הוא צודק או בין אם אחרים, ביניהם ד"ר ישראלי, מזרחנים וקצינים בכירים רבים, משוכנעים שלא ניתן להגיע לראשי הנחש ולמוטט את שלטון הטרור שלהם ללא תמרון קרקעי עמוק ונרחב. מה שבטוח זה שלישראל צריכה להיות תכנית עם מטרה ברורה כשבסופה היא צריכה להחליט כיצד היא רוצה לראות את רצועת עזה "ביום שאחרי".
מבצע נוסף, ללא כל חשיבה על הצעד הבא, רק יחזיר אותנו לאותה נקודת מוצא כואבת שרק תגביר את התסכול ואת חוסר האמונה בצד הישראלי, לצד חיזוק האויבים, הגלויים והסמויים, שיתחילו לחשוב ברצינות שישראל פשוט לא יכולה.
נקודת הבהרה קטנה לפני השורות הבאות: אין בדבריי ולו בדל או אבק של סירוב פקודה. אם צה"ל יקרא לי, אגיע גם אם אדרש לבצע משימות שיש לי השגות עליהן, בדיוק כפי שעשיתי בעבר לצד חבריי. את הביקורת שלי אני שומר לעתות שלום (או בין סבבים ומערכות), וביום פקודה אני מתייצב ומגוייס, תרתי משמע, למען המדינה.
ואחרי שזה שנאמר בצורה ברורה חשוב לי להדגיש: אם ממשלת ישראל רוצה להביא שקט אמיתי לדרום (ולמרכז ולשרון), היא יכולה לסמוך על המערך הלוחם, בסדיר ובמילואים שיעשה כל מה שיידרש אליו, גם במחירים אישיים כואבים. אך אם היא רוצה להמשיך ולנהל את הסכסוך עם חמאס, יתכבד ראש הממשלה ויפעיל את חיל האוויר, מערך התותחנים והטנקים משטח ישראל, ולא יורה לאף חייל לעבור את גדר המערכת מערבה.
אם בנימין נתניהו מתכוון לפתור את הבעיה בעזה מהיסוד, שיתחיל לנסח ולשלוח צווי 8. אנחנו נגיע. אך אם הוא לא מתכנן לצאת מגבולות הגזרה של הקבעון המחשבתי שהתרגלנו אליו בשנים האחרונות, שיעשה לכולנו טובה וישאיר אותנו בבית. אין לנו חיילים מיותרים למלחמות שאמנם משווקות בפומפוזיות, אך בפועל גורמות נזק ולא מובילות לשום מקום.